פס"ד בנושא החזרת ילדים חטופים

זוהי תביעה להחזרת ילדים חטופים מאוסטרליה לישראל על פי אמנת האג (החזרת ילדים חטופים תשנ"א -1991) (להלן: " החוק"). 

התובע, אבי הקטינים ז.ה. וע.ה., הגיש ביום 28.11.2011 תביעה להחזרת הקטינים אל מקום מגוריהם הרגיל, על פי טענתו- אוסטרליה. משם נטלה אותם אמם הנתבעת ביום 22.3.2011, במסגרת נסיעה לביקור משפחתי בישראל.

התובע טוען כי בחטיפה עסקינן ואילו הנתבעת טוענת שלא היה זה מעשה חטיפה אלא נסיעה בהסכמה ובכל מקרה התובע השלים עם חזרתם של הנתבעת והקטינים לישראל.

במסגרת סיכומיה העלתה הנתבעת טענות חדשות ובכלל זה שהמניע להגשת התביעה היא רצונו של התובע "לסחוט אותה כספית", שאין מדובר כלל במעשה חטיפה משום שהתובע לא היה מעוניין שהקטינים יחזרו לאוסטרליה אלא שיישארו בישראל ולכן גם לא ראה טעם לנהל הליך משמורת באוסטרליה.

אינני מוצאת להתייחס לטענות הללו שכאמור לא נטענו מלכתחילה ויתרה מזו אינן נכונות. יחד עם זאת מאחר ונטענו אני מוצאת לציין רק שמחומר הראיות שנפרש בפני התגלו עובדות שונות בתכלית. לתובע לא היו כל כוונות לסחוט את הנתבעת. נהפוך הוא, לכל אורך הדרך כפי שהדבר עולה מהמיסרונים ומהדואר האלקטרוני שהוחלף בין הצדדים, נתן התובע  הסכמתו לגירושין אף כי לא רצה בכך והסכים לחלוקה שווה של הכספים, הוא הציע לפנות להליך גישור ויתרה מכך אפשר לנתבעת להוציא כספים מחסכונות הצדדים לצורכי הקטינים בישראל.

העובדות  בקליפת אגוז: 

1.         התובע והנתבעת נישאו בישראל כדמו"י ביום 30.1.2003.

2.         ביום 16.7.2005 נולד בנם הבכור ז.ה. (להלן: " הקטין") .

3.         התובע, כימאי במקצועו, התקשה למצוא עבודה מתאימה על פי כישוריו וגם הנתבעת שסיימה את לימודי הדוקטורט בחינוך לא עבדה. לכל אחד מהשניים קשרים בעיתיים עם בני משפחותיהם המתגוררות  בישראל.

4.         בחודש אוגוסט 2005 החליטו הצדדים להגר לאוסטרליה. בפועל העתיקו מקום מגוריהם לאוסטרליה ביום 2.11.2007, לאחר שחודשיים קודם לכן הסתיימו ההליכים שהיה עליהם לעבור כדי לקבל "ויזת תושב".

5.         יש לציין שבחיי הנישואים של בני הזוג התגלעו קשיים בעת שהתגוררו בישראל. לאחר פרק זמן הקשיים הללו התעוררו והעצימו גם באוסטרליה עד שבחודש אוקטובר 2010 הנתבעת עזבה את חדר השינה  המשותף. יש לציין שבחודש אפריל 2010 עזב התובע את מקום עבודתו לאחר ששנה קודם לכן החל מצבו הנפשי והגופני להתדרדר. בחודש אוגוסט 2010  מצבו הנפשי הורע והוא החל לסבול ממחשבות אובדניות.

6.         החל מסוף שנת 2007 החל התובע לעבוד באוסטרליה ככימאי במשרה מלאה עבודה בה החזיק עד אפריל 2010. הנתבעת השתלבה בעבודה באוסטרליה כ-4.5 חודשים לאחר ההגירה. תחילה במשרד הרווחה האוסטרלי במשרה מלאה, לאחר מכן ועד סוף שנת 2009  ב-80% משרה ומאז, לאחר קורס שעברה ב"תקשור" פתחה עסק פרטי לטיפול בעזרת "תקשור".

7.         בני הזוג התגוררו בעיר סידני שם שכרו דירה וריהטו אותה. הקטין השתלב בגן, למד וקלט את השפה האנגלית והשניים יצרו קשרים חברתיים.

8.         במהלך התקופה, הנתבעת הייתה מגיעה ארצה לביקורים בחגים ונשארת למשך תקופה של חודש ימים.

9.         בחודש דצמבר 2010 נולדה בתם הקטינה של בני הזוג, ע.ה. (להלן: " הקטינה").

10.        חודש לאחר לידתה בינואר 2011 החלו הצדדים לדבר ביניהם (יותר נכון להתכתב ביניהם בתוך הבית) על נושא הפרידה. הנתבעת העמידה לתובע תנאי שאם לא ישוב לעבוד, ייקח חלק פעיל במטלות הבית וילך לטיפול עליו לעזוב את הבית. יש לציין שכל זאת בתקופה שהתובע נמצא במצוקה פיזית ונפשית קשה, למעשה בדיכאון. התובע השיב שהוא זקוק לזמן להתארגנות.

11.        בחודש פברואר ביקשה הנתבעת לנסוע לישראל עם הקטינים במסגרת ביקור וביקשה מהתובע לסייע לה בכך. התובע נתן הסכמתו. התכנון הראשוני היה שהנסיעה תהיה בתקופת חופשת הפסחא במהלך חודש אפריל 2011 וחזרה באותו חודש. בפועל הקדימה הנתבעת את הנסיעה וטסה לישראל עם הילדים ב-22.3.2011. עד היום היא לא שבה איתם ומכאן התביעה.

השאלות אליהן נדרש בית המשפט בתביעה זו הן:

1.         האם התבצעה הרחקה שלא כדין על ידי הנתבעת והאם הופרו זכויות המשמורת של האב ביחס לקטינים? מהו מקום מגוריהם הרגיל של הקטינים?